"נפלאות התבונה - ירדתי עם הכלבה "

ירדתי עם הכלבה שלי, מילקי השעה הייתה שעת צהריים, בעודי צועדת איתה אני שומעת מרחוק צעקות, ובאופן אוטומטי אני מתקדמת לעבר הקולות הרמים בתקווה להבין מה פשרן של אותם צעקות.. "סעי אחורה...אני מאחרת לעבודה...נו..תסעי כברררר" שמעתי את האישה שצעקה כבר קודם, זיהיתי אותה לפי קולה. אני מסתכלת ומגלה שאותה אישה ישובה ברכבה, ומנסה לצאת מהחניה. ליד שער החניה עומד רכב שהגיע ממול ומנסה להכנס פנימה, גם שם ישובה אישה בשנות השישים המאוחרות...את שתיהן אנני מכירה, אבל כשהגעתי לרכבה של האישה הצועקת, שגם היא בסוף שנות החמישים אני מאיטה את צעדי, והיא פונה אלי עדיין נסערת.."תראי אותה, איזה אנשים, אני לא זזה מכאן, היא צריכה לנסוע אחורה ולתת לי לצאת מהחניה" ופניה הופכות מלבן לאדום מרמת העצבים שתפסו אותה, התקופפתי מעט לעבר החלון הפתוח נגעתי בידה בנסיון להרגיע אותה..(רגע לפני התקפת לב) ואמרתי לה "את צודקת, היא צריכה לנסוע אחורה, אבל את ממהרת לעבודה?" שאלתי את מה ששמעתי קודם, "כן" היא עונה עדין נסערת ורוצה להגיד עוד משהו..עצרתי אותה ואמרתי, "אז סעי אחורה, האם את יכולה לנסוע אחורה? אם כן ..סעי....אם לא, אני יכולה לעזור לך להזיז את האוטו" מבולבלת וחסרת מילים היא מתבוננת בי ולבסוף היא אומרת "אבל אני צודקת, היא צריכה לזוז" "נכון את בהחלט צודקת, אבל תסתכלי עליה, היא יושבת בניחותה ברכב ולא מתכוונת לזוז לשום מקום, ואת לעומת זאת ממהרת, אז מה אם את צודקת?? תהיי חכמה ושחררי את עצמך מהמצב שנקלעת אליו" עוד מבט לעברי וראיתי איך יד אחת יורדת למטה לכיוון תיבת ההילוכים ומורידה אותה לאות R ותוך כדי נסיעה לאחור אני עוד שומעת את המירמור בקולה "איזה אנשים..." אני מתקדמת לעבר הרכב השני וגם האישה השניה החלה צועקת לעברי.."היא לא צודקת, היא לא צודקת" היא ראתה אותי נכנסת לחניה..היא הייתה צריכה לתת לי להכנס" הסתכלתי לעברה ואמרתי לה.."את צודקת, היא צודקת, על מה העקשנות וחיפוש אחר הצדק, בחיים שלנו הצדק לא נחשב, תעשו לעצמכם טובה ותהיו חכמים" אמרתי והמשכתי בטיול שלנו, שלי ושל מילקי.